תראי: על ילדים, חומר והתבוננות

כשהייתי ילדה הייתי יושבת שעות בחדר שלי ויוצרת עולמות מנייר טואלט.

אני לא יודעת למה דווקא נייר טואלט. היו לי דפים, טושים, צבעים וכל חומרי היצירה המוכרים, אבל איכשהו הוא היה אחד החומרים שהשתמשתי בהם הכי הרבה. הייתי יושבת שעות וממוללת אותו בידיים, עד שהוא נהיה כמעט חומר אחר. אחר כך הייתי קורעת, מחברת ובונה ממנו דברים. יכולה לבלות ככה שעות.

בדיעבד זה די מצחיק אותי. מכל החומרים בעולם, דווקא הדבר הכי יומיומי שמנגבים איתו, הפך אצלי לחומר שאפשר לבנות ממנו עולם שלם. כנראה שעוד לפני שידעתי לקרוא לזה יצירה, פשוט אהבתי לראות מה חומר יכול להיות.

הרבה שנים אחר כך מצאתי את עצמי שוב יושבת בחדרים מלאים בניירות, צבעים, דבקים, פלסטלינה, חימר, מספריים וטושים. רק שהפעם ישבו איתי ילדים.

כמעט עשרים שנה אני עובדת עם ילדים. כשאני כותבת את המשפט הזה אני בעצמי קצת לא מאמינה לו, כי עשרים שנה נשמעות כמו יחידת זמן ששייכת לאנשים מבוגרים ממני. אבל כנראה שזה נכון.

התחלתי לעבוד עם ילדים הרבה לפני שידעתי להסביר לעצמי למה זה הרגיש לי כל כך טבעי. לפני שהיו לי מילים כמו ויסות, התקשרות, השלכה, סנסומוטורי וכל שאר המילים שאספתי אחר כך בלימודים, בהכשרות, במאמרים ובחדרי טיפול.

אהבתי את העובדה שאפשר להיכנס לחדר עם תכנית מסודרת, ואחרי שבע דקות למצוא את עצמך עוסקת בשאלה אם חילזון יכול להיות עצוב. אהבתי את הרצינות שבה ילד יכול להסביר לך חוק של משחק שהוא המציא לפני שלושים שניות, ואת העלבון האמיתי אם לא הבנת אותו נכון.

אהבתי את האופן שבו דברים חשובים נאמרים כבדרך אגב. ילד יכול לשבת לידך, לגזור נייר כחול לחתיכות קטנות מאוד, לספר לך משהו שהיה יכול לפרק מבוגר לשניים, ואז לשאול אם יש עוד דבק.

והדבק, באותו רגע, באמת חשוב.

במהלך השנים היו לי אינספור קופסאות של טושים שחסרו בהן דווקא השחורים, מכחולים שהתקשו כי מישהו שכח אותם בתוך כוס מים, גושי פלסטלינה שאיבדו מזמן כל צבע מוגדר והפכו לחום־אפור של כל הצבעים בעולם יחד.

היו נצנצים. הרבה יותר מדי נצנצים.

מי שלא עבד עם ילדים לא יודע שנצנצים הם החומר שיישאר אחרי סוף העולם, לצד הג׳וקים. אפשר להפסיק להשתמש בהם ב2017 ועדיין למצוא אותם על הגוף ב 2026.

היו ילדים שנכנסו לחדר ומיד פתחו את כל הארונות. היו כאלה שישבו חודשים ליד אותו שולחן ובחרו שוב ושוב באותו עיפרון. היו ילדים שבנו, שכיסו, שקרעו.

היו ילדים שציירו כל כך קטן שהיה צריך להתקרב אל הדף כדי לראות, וכאלה שהיו צריכים שלושה דפים מחוברים בסלוטייפ כי דף אחד פשוט לא הספיק למה שהיה להם לעשות.

הרבה שנים חשבתי שהתפקיד שלי הוא להבין.
מה המשמעות של הבחירה בחומר.
מה קורה תוך כדי היצירה.
למה דווקא עכשיו הופיע הבית.
למה משהו אחד חוזר שוב ושוב.
למה יש כל כך הרבה אדום.

למדתי לא למהר לפרש. ובכל זאת, זה היה חלק מהעבודה: להבין מה קורה מולי ולהציע משהו מועיל.

אבל בדיעבד נדמה לי שמשהו אחר קרה, שלא כל דבר צריך להבין או להפוך מיד למשמעות.

לפעמים ילד מורח כחול כי כחול היה פתוח. לפעמים הוא קורע את הדף כי היה לו כיף לשמוע את הרעש. ולפעמים הבית הוא בית.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת אצל ילדים הוא שהם קרובים מאוד למה שקורה עכשיו.

אנחנו המבוגרים נהיים טובים מאוד בלספר לעצמנו סיפורים על מה שאנחנו עושים. למה עשינו את זה, מה זה אומר עלינו, מאיפה זה הגיע ולאן זה הולך. ילדים יכולים להיות הרבה פחות מנומסים עם כל המבנה הזה.

לא רוצה.
משעמם לי.
זה מכוער.
אני אוהבת את זה.
תעזרי לי.
אל תיגעי.

תראי.

״תראי״ היא אולי המילה ששמעתי הכי הרבה.

תראי מה עשיתי.
תראי מה מצאתי.
תראי איך זה זז.
תראי מה קורה אם מערבבים את זה.

תראי אותי.

למדתי מהם איך להתבונן.

ועכשיו, דווקא כשאני מרגישה שמשהו בי מתרחק מעולם הטיפול כפי שהכרתי אותו, יש משהו אחד שאני רוצה שיישאר איתי.

המבט הזה.

את האפשרות להתבונן במשהו לפני שיודעים מה הוא. להישאר עוד רגע מול סימן, תנועה, חומר, משפט מוזר שנאמר באמצע משחק, ולא למהר להפוך אותו למשהו שכבר מוכר לנו.

ואולי בגלל זה אני נזכרת לאחרונה שוב בילדה ההיא, שישבה בחדר שלה שעות עם נייר טואלט. לא היו לה שום מילים מקצועיות למה שהיא עושה.

היא פשוט לקחה משהו שהיה אמור להיות דבר אחד, ובדקה מה עוד הוא יכול להיות.