כשפנים וחוץ מהדהדים
לפעמים זה קורה כמו לחישה בשפה שאין לה צליל: שיחת טלפון שמגיעה בדיוק כשחשבת על מישהו, פגישה אקראית שנדמה שהיא כתשובה לשאלה שלא נוסחה עדיין, מילה שקופצת מתוך ספר כאילו חיכתה להיפתח בדיוק בעמוד הזה. הרגעים האלה הקטנים, השקטים, המסתוריים, יוצרים תחושת סנכרון. לא תכנון, לא שליטה, אלא תיאום עדין בין פנים לחוץ, בין רצון לבין מציאות. יש שיקראו לזה מקריות. אחרים סימן. עבורי, זאת הרגשה שמציפה את הגוף כמו הקלה: משהו הסתדר. כאילו העולם, לרגע קצר, לא רק מקשיב- אלא עונה.
אבל מהו בעצם סנכרון?
האם זאת פעולה של היקום, או אשליה של התודעה? האם יש סדר שאנחנו רק לומדים להבחין בו או שאנחנו ממציאים סדר מתוך הצורך שלנו במשמעות? השפה כאן לא עוזרת: סנכרון הוא מושג כמעט טכני, אבל התחושה שהוא מתאר עתיקה בהרבה.
הפסיכואנליטיקאי קארל גוסטב יונג טבע את המונח “סינכרוניות” (synchronicity) כדי לתאר את אותם צירופי מקרים טעונים משמעות, קשר בין אירועים שאין ביניהם סיבתיות, אבל נראים מחוברים באופן פנימי. מבחינתו, זהו ביטוי של “הלא-מודע הקולקטיבי”: השדה הפנימי שמחבר בין נפש האדם לבין הארכיטיפים של התרבות והעולם. הסנכרון, לפי גישה זו, אינו מקרי אלא הוא גילוי של הקשרים הסמויים בין הדברים, רגע שבו העולם הפנימי והחיצוני מדברים את אותה שפה.
במובן מסוים, סנכרון עומד בניגוד לרוח הרציונליזם המערבי, שלימדה אותנו לבקש הוכחות, סיבתיות, שליטה. אפלטון דיבר על עולם האידאות, מציאות עליונה שהעולם החושי רק מחקה אותה.
אולי סנכרון הוא הרגע שבו ההעתק מתיישר עם המקור, הרגע שבו השתקפות במים סוף סוף מדויקת. מנגד, קאנט טוען שאנחנו לא רואים את הדברים “כשלעצמם”, אלא דרך המסננים של הקטגוריות שלנו, אולי סנכרון הוא לא תופעה בעולם, אלא פער שנפער במודעות שלנו, וחושף משהו שמעבר למסנן.
ובפילוסופיה המזרחית, במיוחד בטאו של לאו דזה, קיים רעיון שמאיר את הסנכרון מזווית אחרת: Wu Wei – פעולה מתוך אי-עשייה. אין כאן הכוונה לפסיביות, אלא לזרימה שמתרחשת כאשר האדם חדל להתנגד ומתחיל לנוע עם הדופק הפנימי של העולם. לא “אני פועל”, אלא “הפעולה מתרחשת דרכי”. אולי הסנכרון הוא פשוט הרגע שבו אני מפסיק לדחוף ומתחיל להיענות.
זה המקום שבו נולדת גם היצירה. האמן, כמו האדם השוהה, אינו מפעיל את המציאות אלא מתמסר לה. כמו ציור שפוגש בצבע הנכון, שיר שמוצא משפט, ריקוד שמגלה תנועה שלא חיפש, אולי אלה לא רק רגעים של השראה, אלא סנכרון עמוק בין העולם הפנימי לבין הקצב של המציאות. האמנות, במובן הזה, מאפשרת ביטוי, סנכרון שהופך לממשות.
אני לא יודעת אם הסנכרון באמת קיים בעולם או שהוא פשוט מבנה פנימי שמגיב כמו טיונר שמכוון לתדר הנכון. אבל אני יודעת מה אני מרגישה כשזה קורה: שקט. הקלה. התחברות רגעית בין כוונה לבין תוצאה, בין שאלה לבין תשובה. לפעמים זה שבריר של רגע ולפעמים זה יום שלם שבו יש זרימה ואין התנגדות. כמו דיבור שוטף בשפה שלא למדתי מעולם, אבל פתאום זורמת לי בגרון.
ואז, ברגע כזה, אני נזכרת אולי בתובנה הכי לא אינטלקטואלית שגיליתי על סנכרון: הוא לא מתגמל את השואלים, אלא את המתבוננים. הוא לא בא כשאני מחפשת אלא כשאני שוהה. כשהראש מתרחק, והקשב חוזר. כשהתודעה נהיית שקטה מספיק כדי לזהות שהעולם, רוב הזמן, כן מתכתב איתנו, פשוט לא בשפה של מילים.
ואז, ההודעה הנכונה. הפגישה הבלתי צפויה. המשפט המדויק ברגע הלא מתוכנן. ואני מחייכת, לא כי הבנתי, אלא כי הרגשתי. לרגע קצר, אולי מקרי, אולי פלאי- העולם ואני אמרנו את אותו הדבר. אולי בסוף, סנכרון הוא לא הוכחה לשום דבר. לא לתוכנית עליונה, לא לאינטואיציה נבואית. אולי הוא רק תזכורת שיש רגעים שבהם אנחנו והעולם נושמים באותו קצב, וזה מספיק.