העולם מבקש פשטות- אנחנו בנויים לריבוי

התודעה היא לא דבר קבוע ולא יישות סגורה, אלא מערכת דינמית שנעה בלי הפסקה בין עבר, הווה ועתיד.

זיכרון יוצר רצף, העיבוד של ההווה מעניק משמעות, והחיזוי מאפשר לנו לנוע בתוך אי־ודאות ולהעריך מה עשוי לבוא.

התחושה הזו של ה“אני” שאנחנו כל כך רגילים אליה נולדת מהשילוב בין שלושת המנגנונים האלה. המוח לא רק קולט את העולם

הוא בונה מודלים פנימיים שמעצבים את הדרך שבה אנחנו מרגישים, מפרשים ומגיבים. ככל שמנגנון העיבוד מורכב יותר, כך גם החוויה עמוקה ורבת־שכבות יותר.

אבל תודעה לא נוצרת רק בתוכנו.

אנחנו מושפעים זה מזה,דרך שיחות, קשרים, זיכרונות משותפים, טון דיבור, שפה, סביבה.

אין כאן תודעה קולקטיבית במובן המיסטי, אלא רשת של השפעות הדדיות.

כל תנועה פנימית של אדם אחד משנה קצת את המרחב שהוא חלק ממנו, והמרחב הזה משנה אותו בחזרה.

החקירה והחוויה שלי לאורך השנים הובילה אותי לפתח את המודל העומד בבסיס ״שפת הסנכרון״.

דרכו התודעה נשענת על תנועה בין השכבות השונות של העצמי: החוויה הגופנית, הרגש, והפרשנות שמחברת הכול לנרטיב חי.

וכשיש רגע שבו השכבות האלו מתיישרות זו עם זו משהו מתבהר. רגע של קוהרנטיות פנימית: אני שלמה עם עצמי עכשיו.

אבל לאורך הזמן הבנתי שגם תקופות של פיצול הן חלק מהמהלך. לפעמים העצמי חייב להתרחק בין חלקיו כדי שדברים יוכלו להיראות, להיאמר או להתארגן מחדש.

פיצול לא תמיד מסמן שבר

לפעמים הוא בדיוק המרחב שבו נוצרת היכולת לאסוף את עצמנו אחרת.

וכשיש חזרה להתקרבות בין השכבות, הסנכרון שנולד אחר־כך עמוק ומדויק יותר,

ובתוך כל זה פועל גם העולם החיצוני, שלעתים קרובות מבקש מאיתנו פשטות.

הוא אוהב זהויות ברורות וחד משמעיות, ולפעמים נבהל מריבוי.

אבל זהות אנושית איננה חד־ממדית,

היא גמישה, משתנה, רב־קולית.

ואחת המשימות העדינות שלנו היא לאפשר לעצמנו להישאר מורכבים גם כאשר המציאות סביבנו מבקשת אחרת.

המהות של שפת הסנכרון צומחת בדיוק מהמקום הזה:

היכולת לעשות את המעברים האלה ולנוע בין כל השפות השונות שבתוכנו. להבחין מתי הן מתרחקות ומדוע, מתי הן מתקרבות מחדש, וליצור מרחב שבו העצמי יכול להשמיע את הריבוי בלי להתפרק ובלי להצטמצם.

אם כך, יש ידיעה אחת שמעודדת אותי,

והיא שהתודעה לא קיימת- היא מתרחשת.

היא זזה, משתנה, מתעצבת.

וכל תנועה, פנימית או חיצונית, היא חלק מהדיאלוג המתמשך הזה.

ובמרחבים שבהם אין ציפייה לבחור צד אחד של העצמי, שם מתחילה החירות הפנימית.