הלבן כמעבר

הלבן הקפוא בתנועה טומן בחובו את הפרדוקס המתגלה עם השנים – שלמות ושבר, שקט ותנועה, ריק ומלאות. הוא נפרש כמו מרחב מעבר שבו הגוף מוביל אותי שוב ושוב לגעת ולחקור מה נמצא לפני הצבע, לפני ההגדרה, לפני משהו המתהווה לכדי משהו.

לבן על לבן מחייב התקרבות. לא הכול נגלה במבט ראשון, לעיתים הוא כמעט ואינו נראה. רק כשמתקרבים מתחילים להבחין ברבדים, בשכבות, במרקמים ובמתאר שהאור והצל יוצרים. היוצר והצופה נדרשים להאטה, לשהייה ולהפעלה של החושים. רק אז הלבן מתגלה לא כמשטח ריק אלא כמרחב.

הלבן אינו צבע בשורה של צבעים –  הוא אינו צבע כלל אלא טון.

כשטון נזכר בהקשר של צבע, הכוונה אינה רק למידת הבהירות או הכהות אלא גם לאיכות שמשרה הצבע ולאופי החוויה שהוא יוצר. כך מתגלה המתח שבו – באור הוא פליטה והתפרצות של כל הצבעים גם יחד, ובחומר הוא מחיקה שלהם, היעדר. הסתירה הזאת הופכת אותו ייחודי: לא צבע המצביע על עצמו אלא איכות המגדירה הכול. הוא מחזיק בעת ובעונה אחת את המלא ואת הריק, את היש ואת האין.

הקנבס הלבן או הדף הריק אינם רקע אלא מרחב שבו דבר אינו נקבע והכול אפשרי. היד האוחזת במכחול או בעט אינה רק יוצרת אלא גם בוחרת מאין־סוף מה לא יופיע. כך נשאר הלבן עם נוכחות כפולה: מה שנרשם עליו, ומה שנמנע מלהירשם. כמו בקרעים ביצירה, גם הנעדר נוכח לא פחות מן הנראה. כמו תפרים כעדות לשבר, אך גם סימן לניסיון לאחותו.

מצד אחד, די במבט על הדף הריק הלבן לעורר רתיעה. אין־סוף האפשרויות המתרוצצות בתוכנו, איך בוחרים? מצד שני, בכל התחלה טמון גם הפוטנציאל לגילוי ולמימוש. כל צבע אחר הוא בחירה, התגשמות של גוון מסוים. הלבן הוא הרגע הקודם לצבע, המקום שבו האנרגיה עוד לא קרסה לצורה. הוא עודף של אפשרויות, מצב שבו הפוטנציאל עדיין פתוח. במובן הפיזיקלי והפילוסופי כאחד אפשר לדמות את הלבן לנקודה קוונטית: מצב־על, סופרפוזיציה שבה כל האפשרויות קיימות יחד עד לרגע שבו הצופה מביט על הפוטנציאל או שהבחירה נעשית – ורק אז הן קורסות לצבע אחד, לצורה אחת.

כך גם ביצירה המבטאת את הגולמיות שעדיין מחפשת את גבולותיה – מה שבוחן את צורתו, כשאני פוגשת בזיכרון תחושתי על מה שנחסם ועל מה שנפתח מחדש.

ערכו של הלבן אינו בהתגשמות אלא בטרם הבחירה. שם מצוי חופש: מצד אחד החופש להיות כל דבר, ומצד שני החופש לא להיות דבר. שם מתקיים חלל שאינו חוסר אלא נוכחות של מה שטרם קרה.

לפעמים הריקות היא המעניקה למשמעות את עוצמתה. בתרבות היפנית ״הרווח העודף״ נקרא יוֹהָקוּ –הלבן שנותר, השוליים המדגישים את הצורה. אך הלבן אינו רק רקע אלא נוכחות: מקום שבו הדמיון פועל ממה שמצויר בפועל. ובמרחב הזה, שבו השקט מקבל נוכחות, נוצרת גם הקשבה – באוזניים ובלב אחד, מכוונת לא רק למה שנשמע, אלא למה שנמצא מעבר למילים.

הלבן הוא גם שברירי, מתלכלך בקלות ודינו להתפוגג. הארעיות הזו היא חלק מיופיו: הוא מזכיר שכל רגע של בהירות נושא בתוכו גם פרֵדה, שכל לידה טומנת בחובה מוות, ובכל מוות אפשרות ללידה. לכן הלבן הוא מַעבָר, בין מה שהיה – לבין מה שיכול להיות.

הוא מלמד לא למהר למלא את החלל אלא להקשיב למה שנותר פתוח. לכן הוא מסמן את מעברי החיים: בקשר הראשוני בחלב אם, ההזנה הראשונה, בשמחת החיים בשמלת חתונה, בתכריכים בזמן של יגון. הוא מסמן מצב שבו חיים ומוות נוגעים זה בזה. במקום שבו הניגודים יש ואין נפגשים – במתח הזה מתחוללת יצירה.

היצירות בלבן על לבן מתוך תערוכה “מעברים” 2023