הלבן כמעבר

הלבן, הקפוא בתנועה, נושא בתוכו את הפרדוקס שמתגלה עם השנים- בין שלמות ושבר, שקט ותנועה, ריק ומלאות.
הוא נפרש כמרחב מעבר שבו הגוף מוביל אותי שוב ושוב לגעת ולחקור את מה שנמצא לפני הצבע, לפני ההגדרה, לפני שמשהו מתהווה לכדי משהו.

לבן על לבן מחייב התקרבות. לא הכל נגלה במבט ראשון, לעיתים כמעט ואינו נראה. רק שמתקרבים מתחילים להבחין ברבדים, שכבות, מרקמים ובמתאר שהאור והצל יוצרים. היוצר והצופה נדרשים להאטה, שהייה והפעלה של החושים, ורק אז הלבן מתגלה, לא כמשטח ריק אלא כמרחב.

הלבן איננו צבע בשורה של צבעים. למעשה, הוא איננו צבע כלל- אלא טון.

כשטון נאמר בהקשר של צבע, הכוונה איננה רק למידת הבהירות או הכהות אלא גם לאיכות שמשרה הצבע ולאופי החוויה שהוא יוצר. כך מתגלה המתח שבו, באור הוא פליטה והתפרצות של כל הצבעים גם יחד, ובחומר הוא מחיקה שלהם, היעדר. הסתירה הזו הופכת אותו לייחודי: לא צבע שמצביע על עצמו, אלא איכות שמגדירה את הכול. הוא מחזיק בעת ובעונה אחת את המלא ואת הריק, את היש ואת האין.

הקנבס הלבן או דף ריק, אינם כרקע אלא כמרחב שבו שום דבר לא נקבע, והכל אפשרי. היד האוחזת במכחול או בעט, איננה רק יוצרת, אלא גם בוחרת מתוך אינסוף מה שלא יופיע. כך נשאר הלבן עם נוכחות כפולה: גם מה שנרשם עליו, וגם מה שנמנע מלהירשם. כמו בקרעים ביצירה, גם הנעדר נוכח לא פחות מן הנראה. כמו תפרים כעדות לשבר, אך גם סימן לניסיון לאחותו.

מצד אחד, די במבט על הדף הריק הלבן בכדי לעורר רתיעה. אינסוף האפשרויות המתרוצצות בתוכנו, איך בוחרים? מצד שני, בכל התחלה טמון גם הפוטנציאל לגילוי ולמימוש. כל צבע אחר הוא בחירה, התגשמות של גוון מסוים. הלבן הוא הרגע הקודם לצבע, המקום שבו האנרגיה עוד לא קרסה לצורה. הוא עודף של אפשרויות, מצב שבו הפוטנציאל עדיין פתוח. במובן הפיזיקלי והפילוסופי כאחד, אפשר לדמות את הלבן כנקודה קוונטית: מצב־על, סופרפוזיציה בה כל האפשרויות קיימות יחד, עד לרגע שבו הצופה מביט על הפוטנציאל או שהבחירה נעשית- ורק אז הן קורסות לצבע אחד, לצורה אחת.

כך גם ביצירה המבטאת את הגולמיות שעדיין מחפשת את גבולותיה, מה שעוד בוחן את צורתו, בו אני פוגשת בזכרון תחושתי על מה שנחסם ומה שנפתח מחדש.

ערכו של הלבן איננו בהתגשמות, אלא בטרם הבחירה,
שם מצוי חופש: מצד אחד החופש להיות כל דבר, ומצד שני, החופש לא להיות דבר. שם מתקיים חלל שאיננו חוסר, אלא נוכחות של מה שעוד לא קרה. לפעמים הריקות היא שמעניקה למשמעות את עוצמתה. בתרבות היפנית ״הרווח העודף״ נקרא יוהקוּ- הלבן שנותר, השוליים שמדגישים את הצורה. אך הלבן איננו רק רקע אלא נוכחות: מקום שבו הדמיון פועל ממה שמצויר בפועל. ובמרחב הזה, שבו השקט מקבל נוכחות, נוצרת גם הקשבה, באזניים ולב אחד, מכוונת לא רק למה שנשמע, אלא למה שנמצא מעבר למילים.

הלבן הוא גם שברירי, מתלכלך בקלות ודינו להתפוגג. הארעיות הזו היא חלק מיופיו: הוא מזכיר שכל רגע של בהירות נושא בתוכו גם פרידה, שכל לידה טומנת בחובה מוות, וכל מוות טומן בתוכו אפשרות ללידה. לכן הלבן הוא מעבר, בין מה שהיה- לבין מה שיכול להיות.

הוא מלמד לא למהר למלא את החלל, אלא להקשיב למה שנותר פתוח. לכן הוא מסמן את מעברי החיים: התכריכים בזמן של יגון, בשמחת החיים בשמלת חתונה, ובקשר הראשוני בחלב אם, ההזנה הראשונה. הוא מסמן מצב שבו חיים ומוות נוגעים זה בזה. במקום שבו הניגודים, יש ואין נפגשים - במתח הזה מתחוללת יצירה.

היצירות בלבן על לבן מתוך תערוכה “מעברים” 2023