כשיונג והפסיכואנליזה פוגשים סנסומוטוריות

טיפול באמנות סנסומוטורית, יונג והפסיכואנליזה הקלאסית מציעים שלוש פרספקטיבות שונות על אותה שאלה יסודית:

כיצד הנפש מארגנת חוויה?

הגישה הסנסומוטורית מתחילה במקום לא רומנטי במיוחד- מערכת העצבים.

לפני פרשנות, לפני נרטיב, לפני תובנה, יש ויסות. חוויה נפשית מתארגנת בקצב, בעוצמה, בכיוון. בטונוס שרירי, בנשימה, במגע בחומר.

שילדה מורחת צבע בשתי ידיים בתנועה משתנה, מתרחש מעבר הדרגתי בין עוררות להרגעה, בין כיווץ להתרחבות.  זה אינו “ביטוי” במובן הסימבולי בלבד; זו פעולה מווסתת.

דרך חזרתיות, קצב וסנכרון נבנית קוהרנטיות גופנית, המאפשרת בהמשך גם קוהרנטיות נרטיבית.

במובן הזה, המשמעות אינה קודמת לגוף היא מתגבשת מתוכו.

כאן יונג נכנס לתמונה עם רעיון הארכיטיפים.

יונג פעל בתחילת המאה ה־20, הרבה לפני השפה הנוירוביולוגית העכשווית. הוא לא דיבר על ויסות אוטונומי או רשתות מוחיות; הוא תיאר מבני עומק של חוויה נפשית. מעבר לביוגרפיה האישית, הוא הציע קיומן של תבניות יסוד אוניברסליות, ארכיטיפים המארגנות את החוויה האנושית: הצל, האם הגדולה, הגיבור, הזקן החכם. לא דימויים ספציפיים אלא דפוסי ארגון.

הטענה בדבר לא־מודע קולקטיבי נותרה שנויה במחלוקת אמפירית, ובצדק.

אין דרך למדוד ארכיטיפ כפי שמודדים דופק.

אך החזרתיות של מבנים מיתולוגיים ודרמטיים בתרבויות שונות מזמינה לפחות שאלה תיאורטית: האם קיימים דפוסי עיבוד בסיסיים החוזרים בתודעה האנושית?

כאשר מטופלת מציירת שוב ושוב דמות אפלה מאחוריה, הפסיכואנליזה הפרוידיאנית תבחן את הקונפליקט הלא מודע ואת מנגנוני ההגנה. יונג יתעניין באינטגרציה של הצל כחלק מתהליך אינדיבידואציה. הגישה הסנסומוטורית תשאל שאלה מקדימה: מה מתרחש בגוף כאשר הדימוי מופיע? האם מתרחשת קפיאה, האצה, הצפה?

שלושת המבטאים אינם סותרים זה את זה;

הם פועלים ברבדים שונים של אותו המארג.

הפסיכואנליזה הדגישה כי סימפטום הוא פשרה דינמית בין דחף לאיסור. יונג הוסיף כי הסמל אינו רק מסווה של דחף אלא לעיתים ניסיון של הנפש לאיזון. הגישה הסנסומוטורית מחדדת תנאי בסיסי: ללא ויסות, לא תיתכן אינטגרציה.

כאשר המערכת הגופנית מצויה בעוררות גבוה או בדיסוציאציה, פרשנות מדויקת ככל שתהיה אינה מספיקה.

יש כאן גם אזהרה כפולה.

פירוש יתר עלול להפוך כל עיגול למנדלה וכל קו לארכיטיפ. מנגד, רדוקציה ביולוגיסטית מוחלטת מחמיצה את הממד הסימבולי שבתוכו בני אדם חיים וחושבים. החוויה האנושית מתנהלת בו־זמנית במישור גופני, נרטיבי וסימבולי.

אולי לצד השאלה “מה הסמל אומר?”

ראוי להציב גם שאלה נוספת:

“האם ניתן לנוע איתו?”.

לשנות קצב, להגדיל ולהקטין, לשאת את המתח בין פירוק לארגון.

כך מתאפשרת בהדרגה הרחבה של טווח התנועה- בגוף, ברגש ובנרטיב.

בנקודת המפגש הזו, יונג, הפסיכואנליזה והסנסומוטוריות אינם מתחרים על בלעדיות תיאורטית; הם מתארים היבטים שונים של אותו תהליך מורכב שבו גוף, סמל ונרטיב שזורים זה בזה.

מקורות:

Feldman, R. (2017). The neurobiology of human attachments. Trends in Cognitive Sciences, 21(2), 80–99. https://doi.org/10.1016/j.tics.2016.11.007

Freud, S. (1923). The ego and the id. Hogarth Press.

Jung, C. G. (1964). Man and his symbols. Doubleday.

Jung, C. G. (1968). The archetypes and the collective unconscious (2nd ed.). Princeton University Press.

Malchiodi, C. A. (2020). Trauma and expressive arts therapy: Brain, body, and imagination in the healing process. Guilford Press.

Porges, S. W. (2011). The polyvagal theory: Neurophysiological foundations of emotions, attachment, communication, and self-regulation. W. W. Norton.

Shochat, I. (2026). Synchrony as a therapeutic framework: Synchronization modulation transitions model through sensorimotor art therapy. The Arts in Psychotherapy, 97, Article 102406. https://doi.org/10.1016/j.aip.2025.102406