גבולות מקצועיים במרחבים טיפוליים
במרחבים טיפוליים, לימודיים ומקצועיים מתרחש לעיתים טשטוש גבולות בין שיח טיפולי לבין שיח מקצועי־ארגוני.
כמטפלים אנחנו מיומנים בזיהוי דפוסים, בפרשנות רגשית ובקריאה בין השורות.
אלו מיומנויות חיוניות בתוך טיפול כאשר יש מסגרת ברורה, הסכמה ותפקידים מוגדרים.
אבל לא כל מרחב הוא מרחב טיפולי.
לא בהדרכה.
לא בישיבת צוות.
לא במסדרון.
לא בשיח בין קולגות.
וגם לא בין חברים.
קולגה איננה מטופלת.
עובדת איננה מטופלת.
מודרכת איננה מטופלת.
חברה איננה מטופלת.
שימוש בכלים טיפוליים מחוץ להקשר טיפולי דורש מאתנו זהירות אתית.
איפה מתחיל הבלבול?
כשהשפה הטיפולית והפרשנות
זולגת למרחבים אחרים-
בעבודה או ביחסים אישיים.
כשמפרשים רגשות של קולגה בלי שנשאלנו.
כשמפרשים התנהגויות פסיכולוגיות של עובד/ת בלי שניתנה לכך הסכמה ממנו.
כשמייחסים כוונות, הגנות או “חלקים לא מודעים” בשם “הלמידה” ״וההיכרות״.
כשמדברים על אדם בגוף שלישי כשהוא נוכח.
כש“דאגה” מחליפה הקשבה.
כשמתקנים למישהו את החוויה שלו - “זה לא פחד, זה עצב”.
כל אמירה כזו לבדה אולי נראית קטנה.
במצטבר - היא עלולה לפגוע באוטונומיה ובגבול האישי של האדם.
מה ההבדל בין אמפתיה לחציית גבול מקצועי?
אמפתיה מקצועית שואלת:
“נראה שזה היה יום לא פשוט.
רוצה לדבר על זה?”
“אם תרצי, אני כאן להקשיב.”
“איך זה השפיע עלייך מקצועית?”
“מה את צריכה כרגע?”
אמפתיה משאירה את הבעלות על החוויה אצל האדם עצמו.
היא מזמינה להבין - לא לקבוע.
חודרנות או פסיכולוגיזציה, לעומת זאת, מגדירות.
“יש עוד מקומות שבהם קשה לך עם פרידות?”
“את נראית עצובה, אולי זה קשור למשהו לא פתור.”
“אני דואגת לך, את נראית מוצפת.”
״זה ברור מאיפה זה מגיע, אחרי כל מה שעברת אתמול״.
כאן כבר לא שואלים.
כאן מגדירים עבור האדם את מצבו.
כאן מדברים עליו - במקום איתו.
וזה ההבדל הקריטי:
אמפתיה משאירה סובייקטיביות.
חודרנות שוחקת אותה.
הזהירות הזו אינה הימנעות מעומק או מלמידה מקצועית. להפך.
התפתחות כמטפלים מחייבת רפלקציה עצמית ושאלות לא פשוטות.
אבל יש הבדל בין מצב שבו מתקיימת חקירה משותפת שנעשית מתוך בחירה, הסכמה הדדית והקשר מותאם - לבין אבחון אישי שמופנה ללא הזמנה ובהקשר לא מתאים.
הנושא רגיש במיוחד במקומות עבודה טיפוליים,
משום שיש לנו שפה פסיכולוגית זמינה, ולעיתים גם יחסי כוח בהדרכה, בהנהלה ובהערכה מקצועית.
כששיח פרשני מופעל בתוך יחסי כוח, גם אם הכוונה טובה, הוא עלול להפוך לכלי של שליטה רכה מבלי להתכוון.
לא אלימות גלויה.
לא צעקות.
אלא אמירות קטנות שמייצרות תחושה שמאבחנים אותך, מגדירים אותך,יודעים עלייך יותר ממך.
השיח הזה רווח מאוד ולעיתים אף הפך לנורמה מקצועית במרחבי טיפול, עד כדי כך שהוא כמעט ואינו מזוהה כחציית גבול.
בעולם האתי והפסיכולוגי יש למנגנון הזה שמות שונים.
במחקר מדברים על “מיקרו־פגיעות”- אמירות קטנות שבמצטבר מערערות אוטונומיה וסובייקטיביות. בפילוסופיה של הידע מתארים מצב דומה כעוול אפיסטמי - רגע שבו מישהו מציב את עצמו כסמכות על חווייתו של אדם אחר, ומגדיר עבורו את רגשותיו ומניעיו.
כששפה טיפולית מופעלת כלפי קולגה או עובד בלי הסכמה טיפולית ובלי הקשר מתאים,
נוצרת דינמיקה לא לגיטימית.
אז מה נדרש מאיתנו המטפלים?
מקצועיות בעולם הטיפולי
אינה רק היכולת להבין נפש.
היא גם היכולת לעצור.
להבחין מתי אנחנו בתפקיד המטפל,
מתי בתפקיד המדריך,
מתי בתפקיד המנהל,
ומתי אנחנו פשוט קולגות או חברים.
לדעת לעשות את המעברים האלה במודעות.
לדעת מה מתאים בכל מרחב.
ולא לערבב בין התפקידים.
אפשר להיות אנושיים וחמים בלי להיות חודרניים.
אפשר להיות רגישים בלי לפרש.
ואפשר להישאר בשיח מקצועי ומכבד גם כשאנחנו יודעים “לראות מעבר”.
כי מרחב עבודה אמור להיות מקום בטוח לחשיבה, אוטונומיה ועשייה מקצועית, ולא מקום שבו אנשים מרגישים שחודרים לעולמם הנפשי בלי הסכמה.
כי היכולת להבין נפש היא כוח.
והשאלה המקצועית איננה רק אם אנחנו יכולים להשתמש בו
אלא מתי נכון שלא.