על אופני ארגון מנטליים
אדם אינו פועל תמיד מאותו מקום פנימי.
אותה חשיבה, אותו ידע ואותו אופי יכולים להיראות אחרת לגמרי, תלוי באופן שבו המערכת המנטלית מתארגנת מול העולם.
ואני לא מתכוונת במובן המטאפורי רופף,
אלא במובן תפקודי ממשי.
כלומר לא מה אני חושב,
אלא מאיזה אופן ארגון מנטלי החשיבה פועלת.
יש אופני ארגון מנטליים שונים, לא כי יש מהויות שונות,
אלא כי אותה מערכת אנושית יודעת להתארגן בכמה צורות.
מערכת ההפעלה הבסיסית ביותר היא הישרדות.
כאן הארגון המנטלי מצטמצם.
הוא מחפש ודאות, סגירה, שליטה. שאלות לא נפתחות כדי להבין אלא כדי לסגור.
החשיבה נעשית ליניארית כי המערכת לא יכולה להרשות לעצמה מורכבות. מורכבות דורשת זמן, ומי שמרגיש איום אין לו זמן.
מערכת נוספת זאת מערכת של ביצוע והישג.
כאן כבר יש יותר מרחב, אבל הוא מוכוון מטרה. החשיבה חדה, יעילה, אינטליגנטית אך תכליתית. רעיונות נמדדים לפי מה שהם מייצרים.
הארגון המנטלי לא שואל מה עוד אפשרי כאן, אלא מה עובד. זו מערכת שמביאה הישגים,
אבל נוטה לראות עומק שאינו שימושי כעומס.
מערכת אחרת היא שייכות והתאמה.
כאן הארגון המנטלי מסתדר סביב קשר.
לא סביב אמת ולא סביב יעילות, אלא סביב שאלה סמויה אחת האם אני בפנים. החשיבה מסתנכרנת עם נורמות, שפה קבוצתית וגבולות לא כתובים. גם כאן יכולה להיות אינטליגנציה גבוהה מאוד, אבל היא אינטליגנציה מתואמת ולא חופשית.
ויש אופן ארגון מנטלי שלא תמיד זמין לנו- חקירה.
כאן אין לחץ לסגור, אין צורך להוכיח, ואין פחד מלא לדעת. הארגון המנטלי נפתח. הוא מחזיק סתירות, שוהה באי ודאות, משחק עם רעיונות. לא כדי להגיע מהר למסקנה, אלא כדי להבין את המרחב. זו מערכת שבה נוצרת יצירתיות, תובנה ושינוי עמוק.
הנקודה הקריטית היא שאף אחת מהמערכות האלה אינה ״גבוהה״ או ״נמוכה״ כשלעצמה. חשובה יותר או פחות.
כולן אדפטיביות וכולן נחוצות.
אבל הן לא שקולות.
כי ארגון מנטלי שפועל מתוך הישרדות
לא יכול תמיד להבין ארגון מנטלי חוקר.
והפוך, ארגון חוקר מתקשה מאוד לחיות לאורך זמן בתוך מערכת שמבקשת רק סגירה.
כאן נולדים פערים שאנו לעיתים נוטים לפרש כפערי אינטליגנציה, בגרות או עומק,
כשלמעשה יכול להיות שמדובר בין היתר בפער במערכת ההפעלה הפעילה באותו רגע נתון.
אם כך, אולי רוב הקונפליקטים האנושיים אינם ויכוח על רעיונות, אלא התנגשות בין אופני ארגון מנטליים שונים.
מי שמבקש ודאות
מרגיש שמי שפותח מורכבות מסתבך.
מי שחי בחקירה
מרגיש שמי שסוגר מהר מצמצם.
שניהם צודקים בתוך הארגון שממנו הם פועלים.
אינטגרציה מנטלית אינה מעבר למערכת אחת טובה יותר, אלא פיתוח יכולת גמישות ותנועה במעברים בין כל אלו. לדעת מתי לצמצם, מתי לפעול, מתי להשתייך, ומתי להרפות ולחקור.
אבל אינטגרציה דורשת תנאי שאין לו קיצורי דרך-
וזה ביטחון.
בלי ביטחון, המערכת כמעט תמיד תיסגר.
ואולי זה לב העניין, התפתחות אנושית איננה צבירת ידע, אלא הרחבת המרחבים שבהם הארגון המנטלי מרשה לעצמו לפעול.
לא כולם חיים באותו מרחב.
לא כולם רצים על אותה מערכת.
והרבה בדידות אינטיליקטואלית ורגשית נוצרת מהרגע שבו אדם מחליף מערכת הפעלה, ומגלה שלא כולם עברו איתו עדכון.
