השארתי סימן- משמע אני קיים

עוד לפני משפט, לפני שפה, לפני הסבר,

הסימן לא מבקש שיבינו אותו

אלא עדות לנוכחות.

Asemic marks

נראים כמו שפה ומתנהגים כמו שפה

אך ללא משמעות סמנטית שניתנת לפענוח.

המונח בנוי מהמילה a כשלילה ומהשורש seme שפירושו משמעות, אבל בפועל זו לא שלילה של משמעות

אלא שחרור שלה מהצורך להיות מוסכמת ומנוסחת.

זה איננו קישוט ואיננו קשקוש.

אלא מחווה אנושית עתיקה מאוד.

עוד לפני התפתחות השפה בני אדם השאירו סימנים. חריצים באבן, קווים על קירות המערות, דפוסים שחוזרים על עצמם ללא תחביר ברור.

במובן הזה הכתיבה האסמית איננה המצאה מודרנית אלא חזרה לשורש, לרגע שבו הסימן קדם למשמעות המנוסחת.

בהיסטוריה המודרנית היא מופיעה שוב ושוב כתגובה לכך שהשפה חדלה להיות מרחב חי והופכת למערכת סגורה,

כך האדם היוצר חוזר אל הסימן.

מעבר להקשר ההיסטורי, מדובר בצורך נפשי עמוק. האדם משאיר סימן כדי לומר הייתי כאן, לא תמיד כדי להסביר ולא תמיד כדי שיבינו. עצם הפעולה, התנועה של היד, הקצב, הלחץ, החזרה או השבירה של הצורה, הם כבר משמעות בפני עצמם.

הגוף יודע דברים שהשפה מתקשה לשאת. כאב, עונג, זיכרון תחושתי, אינטואיציה ורגשות לא מובחנים, מתקיימים במרחב שקודם למילים.

המרחב הלא מילולי פועל אחרת משפה רגילה.

שפה מבקשת דיוק והגדרה. סימנים מבקשים נוכחות.
הם לא אומרים ״זה הדבר״, אלא הם- ״הדבר״.

המשמעות נוצרת דרך היחסים בין קווים, רווחים, צפיפות ותנועה, ולא דרך פענוח של סימן בודד. ולייצר משמעות בתוך עמימות דורש ויתור על הידיעה.

האמנות מאפשרת לשהות במרחבים העמומים ולשחרר את הידיעה.